דפי הנצחה

לאה נולדה ב-1920 חמישית בין שבעה אחים ואחיות בדמשק למשפחת סעיד ,משפחה אמידה גדולה ומאד אוטנטית. עד מלחמת העולם הראשונה גרו בבית מפואר וגדול ואפילו בית כנסת על שם משפחתם היה צמוד לבית.

ב1914 עם תחילת המלחמה גויס אביה למלחמה והמשפחה החלה לאבד את נכסיה ובתום המלחמה שחזר האב כבר נותרו בחוסר כל.

הם ניסו את מזלם בבירות שם גרו כל משפחתה של האם, אך ללא הואיל- המשפחה דחתה אותם וממשפחה עשירה ומכובדת הפכו למשפחה ענייה ותלויה . בחוברת "תולדות חיי" שכתבה איתה ועליה רות חזן סיפרה לאה על חלוקת עבודות הבית שהיו מוטלות על כל האחים והאחיות מגיל צעיר מאד, על אמה שניהלה את הבית בתבונה, בחום וביד רמה. לאה נולדה עם בעיות ברגליים , בגיל חמישה חודשים ביקשה אמה לקחתה לטיפול ואביה אמר לה" לא מתקנים את עבודת האל" משפט שחרץ את חייה.

בגיל 15 החלה ללמוד תפירה ואחרי שנתיים כבר פתחה סלון ביתה והעסיקה שתי תופרות ובמהרה נהפכה לתופרת סלונית מצליחה בעיקר לשמלות חתונה – שמה רץ לפניה והמקום הפך לעסק מצליח ורווחי מאד.

בגיל 24 , גיל מאוחר לרווקות, החליטה לעלות לפלשתינה –ישראל למצוא את אישה, בעזרת בחורים ישראלים שעזרו ליהודים לעלות בדרך הרפתקנית , ארוכה ומסוכנת הגיעו לחניתה ומשם לחיפה.

בשנים הראשונות התגוררה אצל אחיה והתפרנסה מתפירה אחרי כשנתיים הכירה את משה בר יוסף בעלה הראשון ועברה עמו לקריות ,אחרי כשנה נולדו להם התאומים אברהם ז"ל ושלומי. בקרב על לטרון נפגעה ברכו של משה, למה שהסתבך כמה חודשים מאוחר יותר לסרטן אלים וקשה ביותר

לאה נשארה אלמנה צעירה ואם לשני ילדים קטנים ושובבים,רגליה החולות, עול הפרנסה והטיפול בשני הבנים היה קשה מאד.

מספר שנים מאוחר יותר, אמה בלבנון ששמעה על מצוקתה הצטרפה אליה לארץ ובעזרתה הרבה יכלה להתפנות לטיפול בבנים ולניתוח הנכסף ברגליה. בבית החולים פגשה את משה רוזנר ועם הזמן באו בברית הנישואין .

לאה והבנים הגיעו לרשפים, ב1953 נולד ישעיהו והמשפחה גדלה, במקביל החלה לאה בתהליך ארוך וקשה של הסתגלות לדבריה, בחברה האירופאית היא חשה שונה, עם הזמן התאקלמה ולמדה לאהוב את המקום ואנשיו.

בסוף שנות החמישים עם גלי העלייה הגדולים לארץ ולבית שאן הצטרפה לאה לנחמה גנוסר בקליטת עולים חדשים דוברי צרפתית וערבית. בשנות הששים, החלו להגיע מתנדבים לרשפים ולאה קבלה על עצמה את האחריות עליהם, בנוסף למתפרה, לדאוג לצרכיהם, לקשר עם הסוכנות ועם מרכזי הענפים ומוסדות הקבוץ, קשרים רבים וארוכי שנים נשארו לה עם מתנדבים שעברו ברשפים.

משה , בעלה השני נפטר סמוך למלחמת יום כיפור. לאה היתה אשה של סיפורים. לשמוע על חייה מפיה היתה חוויה. זכרונות משפחתה, זיכרונותיה בבירות, השנים הראשונות בארץ תמיד מתובלים היו בהמון חכמת חיים ותיאורים מרתקים.

היו לה שפע של פטנטים "תרופות סבתא" שאנו מכנים היום ותמיד שמחה לחלק את הידע עם כל מי שרק חפץ לשמוע וללמוד.

לסיום כמה מילים שכתבה על כך קני שולר: "הידעתם שיש חברה יקרה בקיבוץ שעושה נפלאות! הייתי בצרות לפני זמן מה ולא יכולתי להרים את הידיים ולהתלבש – מאד לא נעים, בלשון המעטה. לאה עזרה לי והוציאה אותי מהקשיים הכל כך מכבידים. לאה עשתה לי טיפול בידיה הטובות – כל מיני ליטופים באזור הכתפיים והצוואר. אין גבול להרגשתי הטובה ולתודה שאני חייבת לה. לאה ידועה בעצותיה בתחום "תרופות סבתא, כגון שלשולים ועצירויות, לא עלינו. תודה."

לאה ידעה אבידות רבות ממרום גילה: שני בעלים, שתי נכדות ובן ולמרות זאת הזדקנה יפה ובכבוד עד מותה החטוף– עד הרגע האחרון נשארה בביתה , לא הרבתה להתאונן למרות הכאבים והשתדלה להיות עצמאית כמיטב יכולתה.

בארבע שנים האחרונות ליווה אותה יום יום שלומי במסירות אין קץ, יחד עם ג'קי המסורה והעדינה, חן , חן לך.

משתתפים אנחנו בצערכם: שלומי וישעיהו, עם כל הנכדים פה ובנכר.

יהי זכרה ברוך.